לפעמים אתה פשוט צריך לצאת לטיול אופניים ממש ארוך
זה מרגיש קלוש לעטף עוד יצירה שקשורה אליה בריאות נפשית, למרות שזה היה יום RUOK השבוע. במילים פשוטות, אף אחד מאיתנו במנעולים של COVID אינו באמת בסדר, אבל רובנו בסדר מספיק. חברתי וחברתי הזקנה קלואי מקונוויל הגיבו עליי פוסט אינסטגרם #RUOKday עם “קראתי מאמר מצוין לפני כמה ימים המתאר את ההרגשה שיש לי ממגיפת COVID ממושכת זו – היעלמות”.
אני מסכים. הגדרה של נסיגה היא תחושת קיפאון וריקנות. ב המאמר שלו אדם גרנט מתאר את זה כ”ילד האמצעי המוזנח של בריאות הנפש (זה) יכול לעמעם את המוטיבציה שלך ולהתמקד … כאילו אתה מתבלבל בימים שלך, מסתכל על חייך מבעד לשמשה ערפלית. וזה עשוי להיות הרגש הדומיננטי של 2021 “.
אין ספק שבקהילת CyclingTips המדהימה הזו רבים מאיתנו כנראה מרגישים אותו דבר. כדבריו של גרנט זה לא דיכאון; זו רק תחושה של דברים שהם חסרי שמחה וחסרי מטרה.
אבל במקום לצלול לתוך חור הארנב האפל הזה, רציתי לעשות את ההפך. רציתי לתת לך בריחה שאינה נטפליקס או קנדי קראש. אני רוצה לקחת אותך לכבישים הפתוחים של נסיעה שעשיתי בשנה שעברה שהיה אחד הימים הטובים ביותר באופניים שהיו לי.
יצאתי לדרך בבוקר קנברה החשוך והכפור עם תרמיל מלא אוכל ומים. פגשתי בדרך שני חברים שליוו אותי במשך השעה וחצי הראשונות של הנסיעה שלי. נסענו מזרחה אל הזריחה, מפטפטים ומתנפחים, קיטור עולה מפינו לאור הבוקר הפריך. לאחר שנפרדתי, נכנסתי לקצב חבטה. קצת חששתי שהקצב לא בר קיימא אבל זה הרגיש כל כך טוב שפשוט לא יכולתי להתאפק.
קרני הבוקר המוקדמות זרמו על פני השדות הקפואים, והם נצצו קילומטרים רבים לפני שהשמש הצליחה להמיס את הכפור. הפרות והסוסים המנומנמים בקושי רשמו את פטירתי. היו כמה נהגים בכבישים הכפריים, אבל הם נתנו לי הרבה מקום ובעיקר הייתי לבד. הבאתי איתי כמה אוזניות אבל עדיין לא התחשק לי לשמוע כלום. הרגשתי חוצפה לקטוע את ההצגה שהטבע הציג לי באותו בוקר.
שעות חלפו ורגלי המשיכו לדרוך על הדוושות בקצב שהופתעתי ממנו. עדיין לא שלחתי יד לטלפון או להפריע להאזנה. נסעתי בקאדנס שהכניס אותי לטראנס וכל מה שרציתי לעשות זה רק לצפות בסצנות תוך כדי גלישה. שטחי מרעה פתוחים היו מנוקדים ביערות ילידים קטנים מלאי חיי ציפורים. זעקה פרהיסטורית של קקדו שחור פילחה את השקט לפני שזינקה ממקומו וחצה בעוצמה מעל ראשי, עפה מולי כמה מטרים כאילו אמרה לי שאני בדרך הנכונה.
המוח שלי עדיין היה עסוק, אבל הקצב שלו הואט להיות בהרמוניה עם הנסיעה והנופים. הבנתי שאני סוף סוף ביום חדש מאז הלילה האפל של הנשמה. חשבתי על חיי עד כה, חיים נפלאים מלאי הון רב, אך כאלה שהתמלאו גם בשנים האחרונות בסערת הגירושין, אירועי קריירה לא מספקים ושינוי במיניות וזהות. הייתי גם בעיצומה של ההחלטה לפרוש מהספורט המקצועי.
למרות שנסעתי רחוק ומהר, הרגשתי קליל יותר עם כל קילומטר. הטבע סיפק את המרחב למוחי לנפות ולנוח, והאופניים שלי סיפקו את המומנטום להטיל שכבות של ספק ועצב.
מוחי אמר שלום לכל פרה, כבשה וסוס בעודי ממהר שעברתי, והציפורים העניקו לי את שיריהם ותעלוליהם המשובבים בעודם מתכופפים וצלולים מולי כמו מטוסי קרב זעירים. זה היה יום שמש בהיר לחלוטין ובכל שעה נתקלתי באופק חדש הניצב מול השמים הכחולים הבהירים. הייתי נדהם מכל נוף, רציתי לצלם בכל פינה אבל ידעתי שזה מספיק רק לצלם תמונות במו עיני. בנוסף, ידעתי שאין לי הרבה זמן לבזבז.
סמוך לפאתי קנברה כשחזרתי מהלולאה הארוכה צפונה, השמיים התפוגגו ברכות אל ורודים וסגולים. כשסטתי מזרחה מעל גבעה קטנה, הירח מלא מסיבי הציץ מעל הסמל. לא האמנתי למזלי שיש לנו נוף כזה בסוף נסיעה מדהימה. זה הרגיש כאילו הירח משך אותי במעלה הגבעה כשהוא מרים את עצמו לשמיים.
רכבתי בדרך הארוכה הביתה כי הייתה לי מטרה להיום, למרות שזה נראה פחות חשוב עכשיו מהפרספקטיבה שלי למה באמת אומר יום נהדר על האופניים. אם הייתי צריך לעצור אז ושם עם הירח זה היה בסדר, אבל בהיותי הספורטאי שהייתי, הייתי צריך להשלים את המשימה שלי.
כמה לולאות מקומיות מאוחר יותר, שוב בחושך, הגעתי בשלום הביתה. מחשב האופניים שלי קרא 300 ק”מ, יותר מ -3,000 מטר טיפוס ו -12 שעות זמן רכיבה. זה היה ללא ספק היום הארוך ביותר שלי על האופניים. הרגשתי משתנה, לא מהמרחק, אלא מהזמן שהייתי במישורים המתגלגלים, ביערות המתפצפצים, לאורך דרכי העפר המשוננות, עם החיות שחשבו לי מוזר.
זוהר הטבע הכניע אותי שוב, אך הפעם בצורה עמוקה. לא התקבלו שם החלטות חיים גדולות באותו היום, אבל עומק מחשבה צמח מעצם היותנו שם, רק הקשבה, רק רכיבה.
עכשיו קורא, כשאני חולם על הנסיעה הארוכה הבאה שלי כדי לנקות את דעתי ברגע שההגבלות על COVID יוקלו, אשמח לשמוע אילו הרפתקאות אתה משתוקק או מתכנן. יש לך הצעות בשבילי?
